אחריות אינה סיסמה: כשאין ביטחון, ראש הממשלה ושר הביטחון חייבים לתת תשובות

יש שאלות פוליטיות שאפשר להתווכח עליהן במשך שנים. יש החלטות שאפשר לבחון מכמה זוויות ולהגיע למסקנות שונות.

אבל אחרי 7 באוקטובר 2023 קיימת שאלה שאי אפשר פשוט לדלג מעליה:

מהי האחריות של ראש ממשלה כאשר ארגון טרור שנמצא מעבר לגבול מתחזק במשך שנים, ובסופו של דבר מצליח לבצע את האסון הביטחוני החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל?

חמאס הוא שביצע את הטבח. האחריות הישירה לרצח, לחטיפה ולטרור היא של חמאס ושל מי שהשתתפו במתקפה.

אבל במדינה מתוקנת יש גם מושג אחר: אחריות שלטונית.

האויב אחראי למעשיו.

הממשלה אחראית לכך שהמדינה תהיה מוכנה לעצור אותו.

7 באוקטובר לא התחיל בבוקר 7 באוקטובר

קל להתייחס למחדל כאילו הכול התרחש בתוך כמה שעות.

התרעה שלא התקבלה.

כוח שלא הגיע בזמן.

גדר שנפרצה.

מודיעין שטעה.

אבל ארגון כמו חמאס לא הפך ביום אחד מארגון טרור מקומי לכוח שהיה מסוגל להוציא לפועל מתקפה רחבת היקף על יישובים ובסיסים בישראל.

יכולות נבנות במשך שנים.

כסף מצטבר במשך שנים.

תשתיות נבנות במשך שנים.

אנשים מתאמנים במשך שנים.

תפיסות ביטחוניות מתקבעות במשך שנים.

ולכן הדיון הציבורי אינו יכול להצטמצם רק לשאלה מה קרה בלילה שלפני המתקפה.

צריך לשאול גם מה קרה בשנים שלפניה.

מי שמנהל מדינה במשך שנים אינו יכול להיות רק צופה מהצד

ראש ממשלה הוא לא קצין מודיעין.

הוא גם לא מפקד האוגדה שאמורה להגן על הגבול.

אבל הוא האדם שעומד בראש המדינה.

הוא מוביל את הקבינט.

הוא מאשר מדיניות.

הוא מעורב בהחלטות אסטרטגיות.

והוא אחראי לתפיסת הביטחון הכוללת של מדינת ישראל.

לכן כאשר אויב מתחזק לאורך שנים במשמרתו של ראש ממשלה, אי אפשר לקבל טענה שלפיה האחריות נמצאת תמיד אצל מישהו אחר.

אם חמאס היה חלש – הדרג המדיני היה ודאי מציג זאת כהישג מדיני.

אם נוצרה הרתעה – הממשלה הייתה לוקחת עליה קרדיט.

אם הגבול היה שקט – השקט היה מוצג כהוכחה לכך שהמדיניות מצליחה.

מכאן נובע העיקרון הפשוט:

מי שמבקש לקבל קרדיט על שנות השקט צריך להיות מוכן לקבל אחריות גם כאשר מתברר שהשקט הסתיר איום שהלך והתחזק.

קונספציה אינה קיימת רק במודיעין

אחרי 7 באוקטובר שמענו פעמים רבות את המילה "קונספציה".

על פי אחת התפיסות המרכזיות שקדמו למתקפה, חמאס היה מורתע, מעוניין בשיפור המצב הכלכלי ברצועה ושואף לשמר את שלטונו יותר מאשר לצאת למלחמה כוללת עם ישראל.

בדיעבד, התפיסה הזאת התבררה כאסון.

אבל קונספציה אינה רק עניין של אמ"ן או שב"כ.

כאשר תפיסה הופכת במשך שנים לבסיס למדיניות הלאומית מול ארגון טרור – האחריות אינה יכולה להיעצר בדרגות הצבאיות.

גם הדרג המדיני צריך להסביר:

מדוע התקבלה התפיסה?

מדוע המשיכה המדיניות גם כאשר חמאס הגדיל את יכולותיו?

איזה תרחיש קיצון הוצג לממשלה?

איזה מחיר הייתה ישראל מוכנה לשלם עבור השקט?

והאם באמת ידענו מה מתרחש בצד השני של הגבול?

האסטרטגיה נמדדת בתוצאה

פוליטיקאים אוהבים לדבר על כוונות.

אבל בביטחון לאומי, כוונות אינן מספיקות.

יכול להיות שממשלה באמת האמינה שהמדיניות שהיא מנהלת מול עזה היא הדרך הנכונה.

יכול להיות שההערכות שקיבלה מהמערכת הביטחונית חיזקו אותה.

ויכול להיות שהיו סיבות הגיוניות להחלטות מסוימות בזמן אמת.

כל זה ראוי לבדיקה.

אבל בסופו של דבר קיימת גם תוצאה.

וב־7 באוקטובר התוצאה הייתה קטסטרופלית.

כ־1,200 בני אדם נהרגו במתקפה בהובלת חמאס ומאות נחטפו לעזה.

אין שום דרך סבירה להגדיר אירוע כזה אלא ככישלון עמוק של מערכת הביטחון והמדינה בהגנה על אזרחיה.

האם ראש הממשלה אשם בכל מה שקרה? לא. האם הוא אחראי? כן

כאן חשוב לעשות הבחנה.

ראש ממשלה אינו אשם אישית בכל החלטה שקיבל מחבל.

הוא לא תכנן את המתקפה, לא ביצע אותה ולא רצה בה.

האשם בטבח הוא חמאס.

אבל אחריות אינה זהה לאשמה פלילית או מוסרית.

אחריות פירושה שהאדם שנמצא בראש המערכת חייב לתת דין וחשבון כאשר המערכת נכשלת בצורה כה קשה.

זה נכון לגבי מנכ"ל של חברה.

זה נכון לגבי מפקד בצבא.

וזה בוודאי נכון לגבי ראש ממשלת ישראל.

אי אפשר לבנות תרבות שבה ככל שאתה בכיר יותר – האחריות שלך דווקא קטנה יותר.

ההפך צריך להיות נכון.

ככל שהסמכות גדולה יותר, כך האחריות גדולה יותר.

הטענה "מערכת הביטחון אמרה" אינה מספיקה

אחת הטענות שאפשר להעלות להגנת הדרג המדיני היא שהוא הסתמך על הערכות מערכת הביטחון.

זה בהחלט נתון שצריך לקחת בחשבון.

אבל אם תפקידו של ראש הממשלה היה רק לקבל את מה שמערכת הביטחון אומרת לו, לא היה צורך בראש ממשלה שמנהל תפיסת ביטחון לאומית.

מנהיגות דורשת גם לשאול שאלות.

מה אם אנחנו טועים?

מה אם חמאס מטעה אותנו?

מה אם השקט שאנחנו רואים הוא זמן שהאויב מנצל להתעצמות?

מהו התרחיש החמור ביותר?

מה יקרה אם מאות מחבלים יחצו את הגבול בעת ובעונה אחת?

האם היישובים מוגנים?

כמה זמן ייקח לצבא להגיע?

אלה אינן שאלות טקטיות בלבד.

אלה שאלות של הנהגה לאומית.

אחריות אינה שאלה של ימין ושמאל

אולי זה החלק החשוב ביותר.

אחריות על ביטחון אזרחי ישראל אינה עניין מפלגתי.

אילו הטבח היה מתרחש בתקופת ראש ממשלה מהשמאל, גם ממנו היה צריך לדרוש תשובות.

אילו היה מתרחש בתקופת ממשלת מרכז, האחריות לא הייתה נעלמת.

השאלה אינה אם אוהבים או שונאים את בנימין נתניהו.

השאלה היא איזה סטנדרט אנחנו רוצים להציב למנהיגי ישראל.

אם ראש ממשלה יכול לשלוט במשך שנים, לעצב מדיניות, לקבל החלטות ביטחוניות ולהציג הצלחות כשלו – אבל ביום שבו המדיניות קורסת לומר שהאחריות היא של הצבא, המודיעין או הפקידים – למושג "אחריות" כבר אין משמעות.

מבקר המדינה כבר הצביע על אחריות ברמה הלאומית

הדיון הזה אינו רק ויכוח פוליטי.

בדוח שפרסם מבקר המדינה בנובמבר 2025 בנושא היעדר תפיסת ביטחון לאומי מוסדרת, קבע המבקר כי מדובר בכשל רב־שנתי והתייחס במפורש לאחריותו של ראש הממשלה בנושא.

זה אינו אומר שהמבקר קבע שראש הממשלה לבדו אחראי לכל מחדלי 7 באוקטובר.

הוא גם אינו פוטר את צה"ל, השב"כ או גופים אחרים מבדיקה עמוקה של חלקם.

אבל הוא מחזק עיקרון בסיסי: אחריות לביטחון לאומי אינה נעצרת אצל הדרגים שמתחת לדרג המדיני.

חמאס התחזק – וישראל צריכה להבין כיצד זה קרה

אחת השאלות החשובות ביותר לחקירה אמיתית של השנים שקדמו ל־7 באוקטובר היא כיצד חמאס הצליח לבנות יכולות שהפתיעו את ישראל בעוצמה כזו.

זה לא רק דיון היסטורי.

זו שאלה קריטית לעתיד.

אם לא נדע כיצד התקבלה ההנחה שחמאס מורתע;

אם לא נבין מדוע ההיערכות בגבול הייתה כפי שהייתה;

אם לא נבדוק את מערכת היחסים בין החלטות מדיניות לבין הערכות צבאיות;

ואם לא נדע מי ידע מה ומתי –

איך נוכל להיות בטוחים שאותה תפיסה לא תחזור מול אויב אחר?

ועדת חקירה אינה נקמה

יש מי שמתייחס לדרישה לחקירה כאילו מדובר במהלך נגד אדם או מחנה פוליטי.

זו טעות.

חקירה רצינית אינה אמורה להתחיל במסקנה.

היא צריכה להתחיל בשאלות.

מה ידענו?

מה חשבנו?

איפה טעינו?

מי קיבל החלטות?

אילו התרעות ניתנו?

אילו חלופות נשקלו?

מי התנגד למדיניות ומדוע?

ומה חייב להשתנות כדי שאסון כזה לא יתרחש שוב?

מדינה שאיבדה כל כך הרבה אנשים ביום אחד חייבת לעצמה את התשובות האלה.

לא כדי לנהל חשבון פוליטי.

כדי להגן על הדור הבא.

אי אפשר לדרוש אחריות רק מהחיילים

בישראל אנחנו דורשים המון מהחיילים ומהמילואימניקים.

אנחנו דורשים מהם להתייצב.

לעזוב משפחה.

לעזוב עבודה.

להסתכן.

לקבל פקודות ולבצע אותן.

ממפקד זוטר אנחנו מצפים לקחת אחריות אם משהו משתבש בגזרה שלו.

ממפקד בכיר אנחנו מצפים לקחת אחריות גדולה יותר.

לא ייתכן שדווקא כשמגיעים לראש הפירמידה משתנים הכללים.

אם אנחנו רוצים תרבות אמיתית של אחריות, היא צריכה להתחיל מלמעלה.

ראש הממשלה אינו אחראי מפני שהוא נתניהו – אלא מפני שהוא ראש הממשלה

זה אולי המשפט שמסכם את הדיון כולו.

הטענה לאחריותו של בנימין נתניהו אינה צריכה להתבסס על שנאה פוליטית כלפיו.

היא נובעת מהתפקיד.

מי שהיה ראש ממשלה במשך חלק גדול מהתקופה שבה חמאס התבסס, התחמש, התבצר והפך לאיום משמעותי – חייב להיות חלק מרכזי בבירור כיצד הגענו ל־7 באוקטובר.

באותה מידה צריך לבדוק את שרי הביטחון, הרמטכ"לים, ראשי השב"כ, ראשי אמ"ן וכל מי שהיה חלק מתהליך קבלת ההחלטות.

אבל אי אפשר לחקור את שרשרת האחריות ולהפסיק אותה רגע לפני שהיא מגיעה לראש הממשלה.

ביום שאחרי 7 באוקטובר, הציבור זכאי ליותר מסיסמאות

הישראלים אינם זקוקים להסבר נוסף שחמאס הוא אויב אכזר.

את זה למדנו בדרך הקשה ביותר.

השאלה שאנחנו חייבים לשאול את עצמנו היא כיצד מדינה עם אחד הצבאות החזקים בעולם, מערכת מודיעין מתקדמת ותקציבי ביטחון עצומים לא הצליחה להגן על אזרחיה באותו בוקר.

ובתוך השאלה הזאת קיימת גם שאלת האחריות של ראש הממשלה.

לא מפני שהוא צריך לשאת באחריות לבדו.

אלא מפני שהוא אינו יכול להיות היחיד שנמצא מעליה.

7 באוקטובר חייב ללמד את ישראל עיקרון אחד שאסור לשכוח: אין סמכות ללא אחריות.

ראש ממשלה מקבל את הסמכות הגדולה ביותר במדינה.

ברגעים של הצלחה – הוא רשאי לקבל את הקרדיט.

וברגע של כישלון לאומי בסדר גודל כזה – הוא חייב להיות מוכן גם לומר:

האחריות מגיעה גם אליי.