אני בן 40, אב לארבעה, איש מילואים שכבר שבועות בשטח. בהתחלה בדרום, עכשיו במרכז, כי הטילים מאיראן כבר לא תאוריה – הם מציאות. המלחמה שהתחילה בעוטף עם חרבות ברזל הפכה עכשיו למשהו עולמי, קיומי.
וכשהלילה יורד, בין משמרת לשתיקה, אני לא יכול שלא לשאול את עצמי:

האם זו מלחמת גוג ומגוג?

אני לא מה"מתחזק", לא מה"מחזירים בתשובה". אבל המציאות הזאת – בה מדינה שלמה עברה תחת אש, בצפון ובדרום, איראן מצטרפת, יהודים נרצחו בגלל היותם יהודים – גורמת לי לחשוב אחרת. זו מלחמה של אור וחושך. של טוב ורע. אולי באמת אנחנו הדור שעליו נכתבו הנבואות.

ובתוך כל זה – הלב שלי נשבר.
כי עדיין יש לנו אחים ואחיות בעזה. חטופים. ילדים, נשים, זקנים. אנשים שלא חוזרים הביתה, ונדמה שלממשלה זה לא באמת בוער.
הכאב הזה לא עוזב אותי. זה לא יוצא מהראש, לא מהלב. איך יכול להיות שבזמן שכולנו נלחמים – מישהו שם למעלה מתעלם?
איך עם ישראל כולו מתעורר, אבל מי שאחראי עליו – שותק?

ואז, בלב, אני לוחש לעצמי:

ריבונו של עולם, תן למנהיגי העם הזה לב לדעת.
שיזכרו שילדינו הם לא כלי משחק פוליטי.
שלא יפנו עורף למי שנשאר מאחור.
שיהפכו סוף סוף שלטון לאחראי.
ושתיתן לנו סיום אחר לסיפור הזה – של גאולה, של חזרה, של תקווה.
אמן.