נעלים צבאיות – קלות

נעליים צבאיות הם חלק מלבוש החייל ומהווים סמל חזותי נוסף בעל משמעויות חשובות. פקודת המטכ"ל, בנוגע לנעליים אומרת כי:
חייל ינעל נעליים צבאיות גבוהות או חצאיות, בהתאם לתקן הציוד האישי. חייל הנועל נעליים גבוהות יקפל את קצות המכנסיים כלפי פנים ויחזקם, בגומיות או בשרוכים בגובה שמעל פני הנעל.

חייל הלובש בגדי עבודה ינעל נעליים גבוהות, יקבל את קצות המכנסיים כלפי פנים ויחזקם בגומיות או בשרוכים, בגובה שמעל פני הנעל. מותר לנעול נעליים גבוהות או חצאיות הזהות לחלוטין לנעליים המנפקות ע"י צה"ל. בצה"ל יש שני צבעים לנעליים: נעליים צבאיות בצבע אדום ובצבע שחור. בתחתית הנעל יש מקום בכדי לשים בו דסקית.

הנעליים התקניות בצה"ל:

• סימן 2 – שחורות כבדות
• סימן 4 – שחורות קלות
• סימן 7 – אדומות כבדות
• סימן 9 – אדומות קלות (נעלי צנחנים)
• קנדיות (נעלי כפור מתנפחות מגומי), מרופדות (פרווה), חצאיות
  

"החיילים הולכים הולכים בדרך" (חיים חפר) – ציוני דרך עיקריים בגלגולם של הנעליים הצבאיות: באוקטובר 1955 הוחלט על שינוי העומד להתחולל בצורת הופעתם של חיילי צה"ל.

בין היתר פורסם כי מתוכנן להנהיג גם נעלי עבודה שהחייל יקבלם כשהקרסוליות מעל לנעליו ובדרך זו ימנע חדירת קוצים ואבנים לתוך הנעליים. מה- 19 בנובמבר 1955 מונפק לקציני צה"ל בשירות קבע זוג נעליים חצאיות (שחורות) תמורת החזרת זוג נעליים. מזכות זו יהנו רק קצינים בכוחות היבשה – אשר טרם קיבלו נעליים חצאיות לפני כן, פרט לצנחנים, שריונאים ורופאים.

ב- 22/5/62, הרמטכ"ל החליט לצייד את כל חיילי החי"ר בנעליים חדשות ומשופרות. ההחלטה היא פרי מחקר של מפקדת חיל אספקה ראשי, שהגיע למסקנה כי נעלי החי"ר אינן מתאימות למסעות ארוכים בדרכים קשות. אלוף משנה, צבי תמיר, קצין אספקה ראשי, הציג בפני קציני מטכ"ל את הנעל החדשה. הסולייה הממוסמרת בנעל השחורה של חיילי החי"ר הוחלפה בסולייה שקטה מגומי סינתטי, בדומה לזו שבנעליי הצנחנים הקלות והנוחות יותר. מחיר הנעליים היה 17 לירות.

משנות ה- 60 , ניכר היה שיפור מתמיד בנעל החי"ר של צה"ל, הסוליות המסומרות הוחלפו בהדרגה בסוליות "שקטות". אולם, מעבדות המחקר של חיל האספקה הוסיפו לשקוד בהתמדה על פיתוח סוליות חדשות, נוחות יותר ובעיקר עמידות יותר. במקביל לשיפור בנעלי החי"ר בשנות ה- 60, עסקו, בשנת 62', מומחי חיל האספקה בשלבים האחרונים של פיתוח דגם נעל לחיילות החותר בעיקרו של דבר ליופי. ההחלטה על פיתוח דגם נעליים חדש לחיילות באה לאחר שהובהר כי החיילות נמנעות ברובן מלנעול את הנעליים הצבאיות המצויות ומעדיפות תחתיהן נעליים פרטיות. ההחלטה הסופית, בעניין הדגם של הנעליים לחיילות תהיה בידי קצינת ח"ן ראשית. בנוסף הונפקו לחיילות, עד שנים האחרונות, גם סנדלים "תנ"כיות" שהתאימו לאקלים הקיץ הישראלי וחולקו כחלק מציודם האישי בבקו"ם

הנעליים הצבאיות נתפסו בעיני החיילים, לרוב, כגורם מעיק חסר יופי, לא נוח ובעיקר כבד (שקלו שני קילוגרמים). הכנסת הרגל לנעל הצבאית נתפסה כפעילות שכל חייל ניסה להימנע ממנה או במשך כל השנים, בעיקר חיילי העורף, ניסו להשיג פטורים שונים שימנעו מהם בעיקר בימי הקיץ והשרב הישראלי "להיכנס" לתוך הנעל "המגושמת".

נעליים אלו אף זכו לכינוי הידוע "קופסאות". חיילים מספרים: "זכורים לי ימים של חמסין ישראלי שרק מהמחשבה, שהרגליים שלי עוד רגע נכנסות לתוך "הקופסאות הרותחות האלה", התפללתי לאיזה נקע או שבר". (מילואימניק, 1998). "אין כמו ההרגשה שאתה יושב על האדמה שליד האוהל הצבאי, אחרי 10 שעות של פעילות מבצעית, כשאתה עומד על הרגליים בתוך הנעל הגבוהה, ואז אתה מנתק את השרוכים ממקומם בפראות ובמהירות שיא, מושך את הנעל החוצה ומתרווח כשהרגליים נשלחות קדימה בתנוחה האופיינית לישראלים מול הטלוויזיה, רק שלגבינו מדובר "במנוחת הלוחם" על "כורסת" האוהל הצבאי מול השדות השוממים. (חייל גבעתי, 1998).

בינואר 71', הוחלט לספק לחיילים, נעליים מרופדות העומדות בפני רטיבות בשלג, במסגרת הוספת לבוש חם בגולן. צעד זה הוא אחד הצעדים בהם נקטה מפקדת קצין אספקה בנושא, כדי להבטיח אספקת מלבוש חם לחיילים המשרתים ברמת הגולן ובחרמון.

עוד חידוש באותה שנה בחיל האספקה הוא בתחום תכנונה של הנעל הצבאית, כאן ביקשו מתכנני חיל האספקה ליצור דגם של נעל אשר איננה זקוקה עוד לתיקון.

כלומר, נעל שבה הסוליה והתפר המחבר אותה לגוף הנעל, מחזיקים מעמד עד אשר מתבלה החלק העליון של הנעל. הנעל נוסתה קודם לכן בהצלחה ביחידות שדה שונות.
בשנת 1972 גילתה תעשיית הנעליים בעולם את הפוליאוריטן, חומר גמיש בעל מבנה ספוגי שמשקלו הסגולי נמוך ונמצא מתאים לייצור סוליות. במקביל, נכנסה לשימוש בארץ ובעולם טכנולוגיית "הזרקת הסוליות" וכך נולדו הנעליים שקיבלו את הכינוי "נעל קלה" שמשקלן הצטמצם ל- 1.250 קילוגרם בלבד, 750 גרם פחות מהנעליים המגושמות של שנות ה- 50, שמשקלן היה שני קילוגרמים.

הצנחנים אהבו להיות יוצאי דופן והלכו בגאווה גם במדים שונים, גם בכומתה אדומה, וגם בנעליים אדומות שטכניקת הייצור שלהם היתה יוצאת דופן משאר החיילות. הצנחן "צויד" בסמל חזותי נוסף – "נעל אדומה" עם סוליית קרפ אשר זיכתה אותו בכבוד וגאווה, כל העת בה התהלך בתוכה.

"לכל הקרביים יש נעליים קלות, וכל הג'ובניקים מנסים להשיג. 300 גרם, זה ההבדל, אבל האגו, המעמד, עשרות הבנות שרודפות אחריך בזרועות פשוטות – כל אלה כבדים הרבה יותר. בראשית היו סתם נעליים, קילו שמונה מאות. כמו עובר בחודש השביעי בערך. הן נטלו חלק פעיל במבצע קדש, בפעולות התגמול ובפעילויות נופש, והפכו לחלק אלמנטרי, אף כי מכביד, מחיי צה"ל. אלא שאז הגיעו שנות השמונים, ועמן הבוץ הלבנוני, שדבק בסוליות הנעליים, והפך אותן לאבן ריחיים על הרגליים. בסופו של דבר, צה"ל קיבל פס מלבנון, ופס חום בנעליים.

נעליים קלות עם פס חום – קילו חמש מאות של פלטפוס ושברי הליכה – שירתו את צה"ל באמונה עד לבואה של המהפכה הטכנולוגית, שהביאה את בשורת הפוליאוריטן הדו-שכבתי לכל מטבח או חדר ילדים, וגם לנעל הצבאית.
גם הנעליים הקלות עם הפס הכחול שוקלות קילו וחצי, אבל הן קצת יותר נוחות. זה לא ריבוק, אבל אפשר לנצח עם זה מלחמה.

אלא שגם לסופר נעליים יש נקודת תורפה, עקב אכילס במקרה הזה. מילואימניקים שייקראו אל הדגל ביום הפקודה, ייאלצו, כנראה, לנעול ערימת אפר. הנעליים הקלות, ברוח המחזור העולמית, הן ידידותיות לסביבה ומתכלות כעבור חמש שנים. הכבדות, כמו הרגלים רעים שקשה להיפטר מהם, נשארות שלמות לנצח".

נעליים קלות הביעו יוקרה וכבוד של חייל קרבי. היו גם "מאפיונרים", חיילים ג'ובניקים שהצליחו להשיג נעליים קלות למרות שלא שרתו בחייל קרבי.

נעליים מחוממות

ב- 14/11/73, חיל האספקה העביר לחיילים הנמצאים בפסגת החרמון, נעליים מחוממות ע"י סוללות חשמליות.
באפריל 79', קבע חיל הרפואה כי הצנחנים וחיל הרגלים יקבלו נעליים רכות יותר, משום שהנעל הרגילה עלולה לגרום לשברי הליכה, באזור העקב. הוחלט לספק נעל המוכרת כנעל "עינת". שברי הליכה הם תופעה מוכרת בצה"ל ובצבאות אחרים, בעיקר ביחידות רגלים ובקרב הטירונים שלהם. בעקבות מאמצים ממושכים של הליכה וריצה מתרככות עצמות מסוימות ברגליים עד למצב של שבר. הדבר קורה בעיקר אצל טירונים וחיילים שלא עברו קודם לכן אימונים הדרגתיים.

במקרים רבים הריפוי קשה ביותר והחייל אינו יכול להיחשב עוד כקרבי. במסגרת המחקרים בנושא, וכתוצאה מעלייה במספר הנפגעים משברי הליכה, התעורר חשד בחיל הרפואה כי הנעל הצבאית הרגילה הנחשבת כנעל מעולה ועמידה מבחינה טכנית, מהווה כנראה גורם התורם לשבר באזור גיד אכילס בחלק האחורי של העקב. חיל האספקה קיבל המלצת חיל הרפואה בעניין זה והחליט לספק נעל קלה יותר.

המידע נלקח מתוך עבודת סמנריון בנושא סמלים חזותיים של חיילי צה"ל שנכתב על ידי חדי להבי וזהבית ברקו – יולי 1998