הגעתי לארץ כשהייתי בת 4. ואני זוכרת איך התלהבתי בגיל 10 בערך כשגיליתי שפה בנות כן הולכות לצבא והולכות לקרבי ולא להיות אחות במקרה של אוליי מלחמה. גיליתי שפה החיילים חוזרים פעם בשבוע, שבועיים, שלוש הביתה ולא רק פעם בשירות שלהם כמו ברוסיה. שיש פה רגילות, מיוחדות, שחרור זמני ועוד הרבה דברים שאין באף צבא אחר לא זה של אמריקה שכבר אלוהים יודע כמה זמן נמצא בעירק, ולא של רוסיה שהחליט פתאום באמצע החיים שבא לו להראות כמה הוא חשוב וכמה כוח יש לו.

לצערי נבצר ממני ללכת לקרבי כמו שרציתי, והייתי אפילו צריכה להילחם כדי ללכת לצה´´ל וכשהלכתי הלכתי כמה שיותר קרוב לשטח, כמה שהפרופיל נתן לי. וידעתי שתפקידי מחייב מילואים והייתי כל כך גאה שאני אלך למילואים ואז כשכולן מסביבי התחילו להשתחרר וללכת לבקו´´ם בשביל חוגר מילואים קיבלתי הודעה שאחרות היו שמחות לקבל – ´´את יכולה להשתחרר כאן בבסיס – את לא עושה מילואים´´, אחרי בירורים ארוכים רק 72 ומעלה (פרופיל) עושה מילואים מהבנות. אני זוכרת איזו מכה לחגורה זאת הייתה, כי כל כך רציתי לשרת ואחרי שכבר הלכתי ורציתי לעשות מילואים חוץ מלהתנדב לא היה אפשר לעשות דבר.

אני חושבת שיש לנו צבא נהדר לפחות לעומת אלה האחרים, ומה לעשות האנשים שנמצאים בו, לא כולם אנשים שלא צריכים להיות שם, אבל מה לעשות גם החיים כאלה לא רק הצבא, גם בעבודה, במכון כושר בממשלה, במשרד הפנים ואיפה לא אנחנו פוגשים אנשים שלא היינו רוצים שיהיו שם, אבל הרי אנחנו לא מתפטרים מהעבודה כי לא אהבנו את הבוס, אנחנו – רובנו לפחות לא עוזבים את המדינה כי אולמרט לא משהו, אז גם את הצבא ובפרט את המילואים אנחנו לא צריכים לעזוב, אם מה שעוזר לכם זה שחייבים כדי לעשות אותו – אז חייבים, אם אין לכם את המצפון הראוי, החובה העצמית והרצון בכדי להמשיך לשרת במילואים."